המיתוס על המתבגר האמריקאי ולקיחת ריטלין

בהמשך לכעס ולתסכול שלי בעקבות הכתבה על הריטלין בערוץ 2 - טרחתי, חיפשתי ומצאתי כתבה רלבנטית מאד, שפורסמה רק לפני 3 שבועות ב-TIME Magazine, עיתון מכובד מאד לכל הדעות.
מחברת המאמר היא ג'ודית וורנר והוא פורסם ב-7 בדצמבר 2012.
התרגום הוא שלי, לקריאת הכתבה המקורית באנגלית לחצו כאן.

הנה חדשות שיפתיעו אתכם: המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) מצא, לאחר שניתח נתונים מסקרים על יותר מ-10,000 מתבגרים בגילאי 18-13, כי – בניגוד לסברה המקובלת בציבור – מתבגרים אמריקאיים אינם מטופלים יותר מדי בתרופות להפרעות נפשיות.

הם אינם מגיעים לפסיכיאטר עם בעיות קלות או פשוטות, ואינם יוצאים עם מרשמים שיכולים למלא בית מרקחת פרטי. ולא - לא מסממים אותם על מנת שיתמודדו עם תחושות טבעיות של עצב, רמות תסכול נורמליות או כעסים טיפוסיים של גיל ההתבגרות.

החוקרים, בהובלתה של קתלין מריקנגס, חוקרת בכירה ומנהלת ענף אפידמיולוגיה בתוכנית המחקר הפנימית במכון הלאומי לבריאות הנפש, בחנו נתונים שהתמקדו ספציפית בנטילת תרופות ובהפרעות נפשיות אצל מתבגרים. הנתונים נאספו במסגרת המחקר הלאומי על תחלואה נלווית: נספח המתבגרים – מחקר פנים-אל-פנים ענקי שנערך ב-2004.

להוטים לחקור דיווחים משעשעים שהתפרסמו בתקשורת, על מתבגרים שנוטלים תרופות מסיבות טריביאליות ואפילו כוזבות, השוו החוקרים את היחס בין השימוש בתרופות לבין השכיחות בפועל של הפרעות נפשיות. לשם הערכת הסימפטומים וחוּמרתם התבססו החוקרים על הקריטריונים בתנ''ך של האבחונים DSM-IV . הם חיפשו במיוחד סימנים לשימוש-יתר בתרופות (למשל, רישום תרופות למתבגרים שלמעשה אין להם כל הפרעה נפשית) ולשימוש שגוי בתרופות (רישום תרופות שאינן מתאימות לטיפול בהפרעות שעבורן ניתנו).

על-פי התוצאות, אכן קיימת תופעה מצומצמת של שימוש-יתר בתרופות – כ-2.5% מהמתבגרים ללא כל הפרעה נפשית בשנה הקודמת, דיווחו שבכל זאת קיבלו תרופות – אולם החוקרים ציינו כי מתבגרים אלו סבלו מהפרעות נוירו-התפתחותיות, או מסימנים מתמשכים של הפרעות נפשיות שאובחנו בעבר, או שנמצאו אצלם סימפטומים שאמנם לא עמדו בתנאי-סף של DSM-IV, אך למרות זאת גרמו להם ''מצוקה פסיכולוגית או לקות פסיכולוגית''.
יתר על כן, התמונה הכללית הצביעה על הרבה יותר שימוש-חֶסר בתרופות מאשר שימוש-יתר. ניתוח קודם של אותם נתוני סקר, שחיבר בין ראיונות אבחון מעמיקים עם המתבגרים לבין ראיונות עם הוריהם במטרה לברר באלו סוגי טיפולים השתמשו ההורים לשם טיפול בילדיהם, הראה כי 20% מהמתבגרים במדגם המחקר סבלו בשלב מסוים בחייהם, מהפרעה נפשית ברמת חומרה כזו שפגעה ביכולתם לתפקד. בניתוח הנוכחי, שבחן כיצד הצליחו להסתדר המתבגרים בקבוצה זו במהלך 12 החודשים שקדמו לסקר, נמצא כי רק 14.2% מן המתבגרים שאובחנו עם הפרעה נפשית קיבלו טיפול תרופתי.

''לא נמצאה הוכחה חותכת לשימוש שגוי או לשימוש-יתר בתרופות'', סכמו החוקרים והוסיפו כי אי-מתן תרופות לטיפול במצבים שהוכח כי הם מגיבים היטב לטיפול תרופתי – תרופות ממריצות להפרעת קשב וריכוז (הכוונה לריטלין ודומיו, שפועל כמעכב סלקטיבי לספיגה חוזרת של דופאמין, א.כ.) ותרופות מסוג SSRI לדיכאון וחרדות (עיכוב סלקטיבי לספיגה חוזרת של סרוטונין, א.כ.) – מצביע כי המתבגרים אינם מטופלים בצורה המיטבית.

ממצאים אלו הם חשובים ביותר, כי הם סותרים את הדעה הרווחת שיש אבחון-יתר של מתבגרים וילדים, בגלל הורים שתלטנים ורודפי שלֵמות, מורים עצלנים ורופאים ששותפים לפשע. הטענה כי ''כולם'' משתמשים ב''משהו'' – בדרך כלל בתרופה להפרעת קשב וריכוז מזויפת - הפכה לשיחת סלון אופנתית בכל מפגש חברתי. שיחות חובבניות ורדודות כאלה מֵקֵלות בערכן של הפרעות אמיתיות – וגורמות לסובלים מהן סבל וכאב משמעותיים. הפרעות אלה, במקרה הטוב, הופכות את המטלות היומיומיות – מהכנת שיעורי בית ועד לקשר עם חברים – ליותר קשות, יותר מתישות, יותר מתסכלות, יותר מלחיצות – ובמקרה הרע, הן יכולות להוביל לבידוד חברתי נוראי ועד כדי התאבדות.

אם ל''כל אחד'' יש ''משהו'', הרי שאין כלום לאף אחד. ואם ''כולם'' לוקחים תרופות, מובן מאליו שאף אחד לא צריך לקחת.
הסכנה בהגזמה וב''ניפוח'' השימוש בתרופות על-ידי ילדים ומתבגרים, היא בהכחשת ההפרעות, חומרתן ועצם קיומן. הניפוח גם מזין את התחושה, שקיימת אצל הורים רבים, כי פנייה לטיפול תרופתי בהפרעה עלולה להפוך את ילדיהם לקורבנות של חברות התרופות, שמזימתן היא לגרום להם להשתמש בתרופות לכל החיים. חשש זה גורם לכך שילדים רבים, שבאמת זקוקים לעזרה, אינם מטופלים בכלל.

הבה נקווה כי מחקר חדש זה – למרות שהוא מציג מספרים יבשים ומשעממים – יצליח בכל זאת להגיע לכותרות ולהוסיף נקודת מבט שונה ונחוצה ביותר לסיפור על שימוש-יתר בתרופות בקרב ילדים באמריקה.

המיתוס על שימוש-יתר בריטלין